ההבדל בין לחכות לבין לשהות.
לפני שלושה ימים חזרתי מסדנה מדהימה של חמישה ימים "להיות ראוי".
אז גם הייתה לי זכות גדולה להיות חלק מצוות המנחים בהובלת שולי ואמתי מגד ויחד עם לימור וענבל - אבל כמו שקורה במפגשים עם אנשים, ובעבודה איכותית - גם אני "עבדתי" על עצמי במקביל להנחיה, והרחבתי והגמשתי כל מיני יכולות שלי.
אחת מהאיכויות שאני במשך השנים מרחיבה אצלי, זו היכולת לשהות בקונפליקט.
יכולת חשובה מאוד בעיני.
מה זה אומר מבחינתי לשהות בקונפליקט?
זה אומר לכבד אותו. כלומר, לכבד את שני האנשים (או יותר) שיש להם רצונות ו/או צרכים שונים, ולנסות לתת ביטוי מלא לצרכים של כל אחד, מבלי לטשטש את הדברים רק כדי שיהיה נעים.
כי הרי קונפליקט זה היכולת של כל אחד להגדיר את עצמו מחדש, לדייק את עצמו, ואת הנוכחות שלו בקשר.
לומר מה טוב בעיניו וגם מה לא מתאים לו.
מכיוון שלא תמיד ניתן לדעת איך קונפליקט מסתיים, בדר"כ קונפליקט מביא עימו מתח. מתח בין שני אנשים, ומתח לסביבה שמקיפה אותם.
פעם ברירת המחדל שלי הייתה למהר ולנסות להתערב וכמה שיותר מהר להפחית את המתח.
חלק מהצורך שלי להתערב ולחפש מהר פתרון היה קשור במחשבה (לכאורה אלטרואיסטית, אבל אולי קצת מאנית מידי.. ) שאם אני אקח את האחריות על הקונפליקט - יש לי את הכוח/בגרות/חוכמה לפתור את העניין, שאני יכולה למנוע מהאחר להיעלב/לכעוס/לסבול, ושהתרת הסבל תלויה בי גם אם הנפשות המעורבות עוד בכלל לא רצו לפתור אותו.
וחלק מהצורך להתערב היה קשור פשוט לזה שהיה לי כל כך לא נעים בכל המתח הזה, שפשוט רציתי שהקונפליקט ייפתר רק בשביל שלא אצטרך לשאת את חוסר הנוחות הכרוכה במתח בין שני הרצונות.
אבל ככל שאני מרחיבה את היכולות שלי לשהות בתוך הקונפליקט, כלומר להיות עם המתח והחרדה ולאפשר לעצמי לנשום גם שהם גואים בי, ככל שאני מרשה לעצמי לא לדעת מה לעשות, ככל שאני לא ממהרת לפתור רק בשביל לפתור, ככל שאני מעיזה to trust the process (כפי שלימדה אותי עיניה ארצי), וככל שאני לוקחת אחריות רק על המעשים שלי, ולא על המעשים של האחר* - אני מגלה שאני גדלה יותר, וגם האנשים שמסביבי גדלים במקביל (שזה כמובן העניין שלהם ולא שלי..)
(*כן, לחלקכם שווה לקרוא את המשפט הבא שוב: בעיני, בזה שאני נותנת לאחר את הקרדיט שהוא אחראי על עצמו, ולא לוקחת עליו אחריות, בזה שאני סומכת עליו שהוא גם יכול לשאת את המתח, אני מכבדת אותו יותר, מאשר לבוא לקראתו מתוך "כוונה טובה" ).
אז פעם הסבל הנוראי שלי בקונפליקט היה קשור לתחושת ה"לחכות". שאני מחכה שמשהו יקרה, אני בעצם נותנת את הכוח להתנהלות בתוך הקונפליקט למישהו אחר.
הוא לכאורה מחזיק בפתרון ולו יש את המפתח לתחושת הסבל שלי.
שאני במצב של "לחכות", אז אני מאבדת בעיקר את עצמי.
בספר "אם יוצאים מגיעים למקומות מופלאים" /ד"ר סוס יש משפט:
היום אני מנסה יותר ויותר "לשהות" בתוך הקונפליקט (זה לא אומר שאני מייצרת לי בכוונה קונפליקטים בעולם), אבל שמגיע אחד שכזה אני באמת מנסה לאפשר לעצמי לנשום, ולבדוק מה עולה מתוכי, ואיפה אני ננגעת. אני לא מחכה שהקונפליקט ייגמר. אני שמחה על האפשרות להגדיר אותי מחדש בתוכו.
אז באמת תודה עמוקה לשולי ואמתי לענבל ולימור – צוות מופלא. – על יצירת התנאים גם להיות במתח, וגם לשהות, בו זמנית. על המקום לאפשר לעצמי יצירתיות ועל האמון שנתתם בי. על רגעי הצחוק באמצע הלילה, גם שבהחלט אמורים לישון, ובכלל על תחושת ההומור האיתנה שהמשיכה לאורך כל היום, לצד הרצינות, המקצועיות, והישירות.
ותודה לא פחות גדולה, לכל המשתתפים האמיצים, הכנים, שאיכפת להם מספיק מעצמם כדי לאפשר לעצמם את המתנה הזאת. על האמון, על הנחישות, על המוכנות לצאת מאזור הנוחות, ועל המוכנות לשתף את הרגעים המרגשים יחד.
לוקחת עוד נשימה מתוך העוצמה שהייתה שם, לתוך קבוצת הפסיכודרמה החדשה שמתחילה שבוע הבא, ולאינטנסיב זוגות שיתרחש בסופש הקרוב.. ומאחלת לכל מי שאפגוש בקרוב – שאצליח להעביר הלאה את מתנת השהייה.
*ואגב - למצוירים בתמונה הראשונה אין קשר לתור בשירותים בסדנה....
22.10.2019
