זהו משפט נהדר בעיני ומתחבר גם לדינמיקה שאני פוגשת הרבה פעמים בזוגות, ובכלל בקשרים בין אנשים.
לעיתים בקשר יש מישהו שמאוד מתאמץ להתאים את עצמו אל בן הזוג. לעיתים במאמץ הזה, הוא מתרחק מעצמו, ומתנהל באופן שאמור למצוא חן על ידי בן הזוג, ולכאורה על ידי כך להבטיח את מקומו.
הבעיה היא כמובן שאף פעם הוא לא מגיע להרגשה בטוחה.

אין זה פלא, כי תמיד יכרסם בו הספק - אם אני אהיה כמו שאני בלי לרצות, האם בן הזוג שלי עדיין יקבל אותי?
הוא חושב שהתשובה היא לא, ועל כן הוא ממשיך להתחזות ולהעמיד פנים.

ואולי הוא צודק, ואכן בן הזוג שלו לא יאהב אותו.
ואולי דווקא אם הוא יפסיק להיות מזויף, ויראה את עצמו האותנטי בן הזוג יידלק על האני "החדש"..
אין לדעת. זה אכן סיכון.

ופה נכנס שוב המשפט של בלטנר: שהדחייה (גם אם בן הזוג שלו אכן ידחה אותו) זו הזדמנות נהדרת להיפטר ממישהו שלא אוהב אותו כמו שהוא - במקום להמשיך ולבזבז עמו את חייו באופן מזויף, מבלי להוציא את עצמו האמיתי לאור.

אדם בלטנר קורא לאנשים להעז ולהיות אקטיביים ביצירת קשרים. לאפשר לעצמינו לבדוק ולהביא את עצמינו במלוא הדרנו, לפני אנשים חדשים וישנים, ולא לתת לחשש מדחייה לנהל אותנו.

כי כאמור.. דחייה זו הזדמנות נפלאה.. (השלימו בעצמיכם את המשפט)

​

20.12.19