מחשבות על בניית חוזה של סודיות בקבוצה.
הפוסט הזה אולי קצת יעורר התנגדות וחרדה בהתחלה. אתם כמובן ממש לא חייבים להסכים איתי, אבל אשמח עם תתנו לזה עוד רגע לשקוע, לפני שאתם הודפים.
בתקופה הזו שכולנו לקראת קבוצות חדשות, ובניית חוזים חדשים עם הקבוצה, אני מאתגרת את השאלה, מה לעשות עם חוזה הסודיות בקבוצה?

פעמים רבות (וגם אני הייתי נהגת כך בעבר) כחלק מבניית החוזה בקבוצה, עולה שאלת הסודיות והפרטיות – כלומר המשתתפים מבקשים הבטחה מהמנחה ומהמשתתפים האחרים שהדברים שהם יאמרו בחדר ישארו בחדר, כתנאי שלהם לעבוד ולהביא את עצמם. והגעה לקונצנזוס שכל אחד ראשי לספר על עצמו ולא להזכיר את פרטיו האישיים של האחר, הייתה ההנחייה עימה עבדתי פעמים רבות.

על פניו – בהחלט בקשה ליגיטימית, מובנת, ופותחת מרחב של אמון ועבודה. נכון. אני לא אומרת שאני הייתי רוצה לעבוד שקבוצה, שבה אני יודעת שכל מה שאגיד ישמש לרעתי, או יפורסם למחרת היום בפייסבוק...
אבל יחד עם ההבנה שמדובר במשאלה בסיסית.. אני רוצה לאתגר את הדרך להגיע אליה בקבוצה.

שאני חושבת "מובחנות" (היכולת שלי להישאר נאמנה וקרובה לעצמי בתוך קשר משמעותי עם האחר), אני חושבת על כך שאני רוצה ליצור מערכת יחסים עם האחר מבלי להכניס אותו לתפקיד עבור עצמי, ומבלי לאפשר לו להיות החוסם\האחראי ליכולת העבודה שלי בקבוצה.
כלומר, באופן עקרוני, אם אני רוצה להביא את עצמי לידי ביטוי ולעבוד על משהו בקבוצה – חשוב שאני אעשה זאת, בלי לתלות את אי-העבודה שלי בחברי הקבוצה האחרים (ובכך לתת להם להחזיק במקומי, את הפחד שלי לעבוד או כל התנגדות אחרת שיש לי ומונעת ממני לעבוד).
אם אני לא בטוחה שאני באמת רוצה לעבוד על נושא מסוים, עלול להיות לי יותר קל לומר "אני לא עובדת על זה בגלל שהקבוצה במגדר הלא מתאים\בגיל הלא מתאים\ בהרכב לא מתאים\ או שהקבוצה שיפוטית מידי, לדוגמא". אבל בכך אני מטילה את האחריות לעבודה שלי על אנשים אחרים, ומשאירה את ה"מפתחות" ליכולת שלי להתפתח אצל אנשים אחרים.

לכן, אני דווקא אומר לאותו אדם, אם לך חשוב לעבוד על זה, אז יש לך את הזכות המלאה להביא את הנושא הזה לקבוצה, (ובד"כ אם האדם באמת בא לעבוד, הקבוצה גם תיתן לו מקום, ואם הוא לא יבחר, אפשר יהיה לעבוד ולבחון גם את זה). כך או כך תיווצר עבודה.

לדוגמה: מישהי שבאה לקבוצה כדי לעבוד על כך שנוטה לאסוף "אישורים" מהסביבה, והיא רוצה לפעול יותר את עצמה, בלי להיות תלויה בתגובות של המשפחה שלה. שהיא תגיע לקבוצה, סביר להניח שבאופן אוטומטי תקלוט רמזים קטנטנים מחברי הקבוצה, שלפיהם תעצב את התנהגותה. אם אני רוצה לעודד אותה לפעול עצמאית ולא לחכות לאישורים, חישבו איזה מסר כפול אני עלולה למסור, כאשר אני מעודדת התנייה בין יכולת העבודה שלה לאישור קבוצתי של שמירה על פרטיות.

מתחילים להבין את המורכבות?

בנוסף לכך, בעצם הבנאדם היחידי שמחוייב לסודיות בקבוצה באמת, זה המנחה (שזה חלק מהמקצועיות שלו), שאר חברי הקבוצה לא באמת מחוייבים לכך. אז אנחנו כמנחים יכולים בכלל "להבטיח" דבר שכזה.

ובכל זאת, איזה מסר או אמירה אני כן יכולה לומר לקבוצה בנושא?

אז כאן אשתף אתכם בעוד משהו שאני מתבוננת עליו לפי שיטת המובחנות, זה המימד האתי (מלשון אתיקה) שקיים בכל אחד מאיתנו. אני רוצה לעודד אנשים לשמור על הפרטיות של הקבוצה, כי ככה הם היו רוצים לעשות עבור אחרים. לא כי זה מה שהם מצפים שהקבוצה תעשה עבורם. כי אני כחבר קבוצה, בסולם האתיקה שלי, הייתי רוצה לנהוג בחברי הקבוצה ובפרטיות שלהם בכבוד, כדי שאני אחוש את עצמי כחבר קבוצה ראוי.

אתם מצליחים לתפוס את ההבדל?
אולי התוצאה אותה תוצאה, אבל המניע של כל אחד מחברי הקבוצה הוא לשמור על הערך שלו בעיני עצמו (בהקשר של חבר קבוצה מטיב), ולא לתלות את יכולת העבודה שלו על גחמותיהם של האחרים.

בהצלחה לכולם בקבוצות החדשות - שנה טובה!